כשנותנים מקום לכאב, לא מפחדים ממנו, לא נאבקים בו, או מנסים להעלים אותו. פשוט נמצאים איתו. רק אז הכאב מתנקה, ולתוך המקום הריק שנוצר, האהבה יכולה להכנס.
רונה באה אלי עם כאבים בגב התחתון באגן ובמפרק הירך. היא בחורה צעירה, מקסימה ומודעת שהפסיקה לזוז כי כואב לה. מרוב שכואב לה היא מחזיקה את האגן חזק, ומכווצת את השרירים סביבו כדי ״להגן״ עליו. בכך היא מקבעת את המצב של חוסר תנועה ותקיעות, שיוצר עוד מאותו כאב.
אז התחלנו לזוז ולנשום לאט לאט, וגילינו שגם עולות תחושות כמו חום, או זרימה זה מעלה פחד מלהרגיש את האגן. גם אם הכאב כבר לא שם, יש את הזכרון של הכאב שנשאר, והוא זה שמציף את הפחד, זהו סוג של מנגנון הגנה עתיק ממוח הזוחלים שלנו. אנחנו מופעלים מתוך יצר השרדות כזה.
וכשזה קורה השרירים מגדולים מתכווצים כדי להיות מוכנים לתגובה של ״הלחם או ברח״.
התחלנו לנשום אל הרגש של הפחד. נתנו לו מקום. לימדתי אותה את הכלי של הניקוי האנרגטי
וניקינו אותו מהגוף עם האור המטהר של האהבה. תשומת הלב לפחד גורמת לה לבכות, כי היא מצטערת. מבקשת סליחה מהאגן על כך שהיא לא שמה אליו לב. שהתעלמה ממנו. שלא הקשיבה לסימנים שנתן לה.
תשומת הלב יוצרת את הריפוי ועכשיו היא מרגישה יותר חזקה בסנטר שלה. הרגש השתחרר וכבר לא צריך להחזיק כל כך חזק את השרירים. האגן יציב יותר, היא עמידה יותר לסערות של החיים כי היא סומכת על עצמה, היא יודעת שלא משנה מה קורה יש לה תמיכה פנימית.
ועכשיו אפשר גם להניע את האגן בחופשיות כי היא מרגישה את המרכז שתומך בו. כשרונה נותנת מקום לכאב, לא מפחדת ממנו, לא נאבקת בו, אי מנסה להעלים אותו. פשוט נמצאת איתו. ואז הכאב מתנקה ולמקום הריק שנוצר, והאהבה יכולה להכנס.
