הסיפור שלי התחיל כרקדנית. מגיל 4 ועד 18 רקדתי ללא הפסקה, הופעתי מלא, ואהבתי כל רגע. תמיד המחול היה עבורי בית, וידעתי שהחלום שלי להיות רקדנית כשאהיה גדולה יתגשם… אבל בגלל שאני כזו שחייבת להיות הכי טובה, הבנתי שלא כדאי לי לבנות על הקריירה הזו 🙂 כשהתבגרתי קצת, הבנתי שהכיוון שלי הוא ללמד, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה מדויק ומשמעותי עבורי. כשהתחלתי ללמד הייתי רק בת 20. אחרי קורס בווינגייט והמדרשה לתרבות הגוף, לימדתי מגוון מקצועות התנועה והגוף: ריקוד מודרני וג'אז, אימון כושר, core pilates , וזה היה טבעי לי וסך הכל נהניתי, אבל משהו היה חסר.
נסעתי עם אהובי לטייל לשנה בעולם, שם למדתי מחול בניו יורק, יוגה בדראמסאללה, ופילאטיס בהוואי, וכשחזרתי נרשמתי לתואר ראשון בהוראת מחול מסמינר הקיבוצים, וסיימתי אותו בהצטיינות. בזמן הזה הספקתי לפתוח בית ספר למחול לילדות במרכז קהילתי ולהרים אותו בשתי ידיים ל120 רקדניות. והייתי בטוחה שהחלום שלי הוא לפתוח בית ספר למחול משלי.
אבל עדיין משהו היה חסר. לא הרגשתי מספיק את הדיוק, ההתלהבות. עדיין חיפשתי את המרכז העמוק שכל הזמן מדברים עליו, הרגשתי שאני מוציאה יותר מדי אנרגיה שמתבזבזת במקומות הלא נכונים, ואחרי שעות של תרגול ולימוד הייתי גמורה. בכלל ידעתי שיש משהו שנועדתי לו אבל עוד לא מצאתי אותו. היה לי חסר כלים אמיתיים לעזור לאנשים כואבים, מוגבלים, פצועים.
אז התחלתי לחפש. ואת כל מה שהיה לי חסר, מצאתי בג'ירוקינסיס ובג'ירוטוניק.
מצאתי את המורים שלי, עברתי דרך כל שלבי ההסמכה של השיטה, דרך אינספור קורסים עם מאסטרים שונים מכל העולם, ואפילו למדתי מג'יוליו הורבאט עצמו, ממציא השיטה. חוויות בלתי נשכחות. עברו עוד 4 שנים עד שהצלחתי לדייק ולהתמקד רק בג'ירוקינסיס ובג'ירוטוניק. ואז, כשפתחתי את סטודיו 8 לג'ירוטוניק לפני 7 שנים, זה סוף סוף קרה. אני יודעת שזה נשמע קלישאה, אבל מצאתי את הייעוד שלי. הרגשתי את זה. והלקוחות שלי, שאני כל כך אוהבת, גם הם מרגישים את זה. את המשהו הזה הבלתי ניתן לתיאור במילים, שכל כך מושך בשיטה המדהימה הזו. שילוב מנצח של פשטות, טבעיות, דיוק, שחרור, זרימה והנאה. ולכן, גם שאני עובדת קשה אני ממשיכה ליהנות להתפתח וללמוד ולהודות על קריירה מספקת ומתגמלת שלא משעממת לרגע ויש בה התפתחות מתמדת. למשל, הוסמכתי על ידי ארגון הג'ירוטוניק העולמי ללמד קורסי מורים.
שלכם
תמר
